איש הרימונים

בוקר נוסף מבשר לי אתגר,

ובפסיעות ראשונות בפה יבש אני ניגש לדמות אותה הספקתי להעריץ במהלך החודש, מאז אני פה.

הדוכן שלו נקי מכל השאר, והוא מקפיד מדי יום להגיע ראשון. זאת אני יודע מפאת השעה שאני מגיע, למעשה ממש יחד איתו, עם איש הרימונים. רק מעט לאחר ההכנות שלו מגיעים אנשי הדוכנים הנוספים, כליהם בידיהם, מוכנים ליום נוסף.

אני לא שם לב אליהם, מלוא תשומת לבי באיש הרימונים, המורה שלי, הגורו. מיד לאחר שהוא מחייך אלי לבוקר טוב ולא פוצה את פיו הוא ניגש למלאכת ההכנה שכוללת מיקום, אבזור העמדה וניקיון נוסף, העמדת שלטים, שטיפה מחודשת של הרימונים וסידור שלהם בסל (הוא לא שוכח להשפריץ עליהם מים) ולבסוף המקדש הקטן עומד. או אז, הוא מחל בתפילת הבוקר שלו, נעימה ונטולת ספק היא נשמעת, נרגשת ורוטטת והעיניים שלו אומרות אור. אני מביט ושוכח, משחרר מעלי כל ידע קדום הנישא בי בחיי ולומד.

כעת מגיע השלב בו אנו מנהלים שיחה פשוטה, כזו של מזג האויר, חלומות בלילה, מוסיקה מעניינת וגם, לעיתים הגיגי רוח. איש הרימונים מכין לי את כוס המיץ האדומה שלי, אני ניגש הצידה אל מעבר ומתבונן בו. איש הרימונים שחי את חייו הפשוטים, שטען בפני כי הוא שמח על שניתנה לו ההזדמנות להשקות אנשים בכל טוב, שעורו עדין ומבטו שופע טוב, איש הרימונים שידע צער ושמחה, איש הרימונים שחדל מלחפש זה זמן מה…